פסק-דין בתיק ע"א 2006/04

השופט א' גרוניס:

1.        בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' חבש) מחק תביעה שהובאה בפניו, לפי בקשתו של התובע, הוא המשיב דכאן. בפסק הדין נקבע, כי התביעה תימחק ללא צו להוצאות. הערעור שבפנינו, שהוגש על ידי הנתבע בערכאה דלמטה, מופנה כנגד אי פסיקתן של הוצאות.

2.        המשיב הינו מפרק החברה מ.ד.י.ס. יבוא ושיווק מוצרי איכות בע"מ (בפירוק) (להלן - החברה שבפירוק או החברה), על פי צו מינוי שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים. המערער היה בעל השליטה בחברה שבפירוק ושימש כמנהלה היחיד בטרם נכנסה החברה להליכי הפירוק. מבדיקת ניהול עסקי החברה, שנערכה על ידי המשיב לאחר מינויו כמפרק, התעורר חשד למעשי מרמה שביצע לכאורה המערער בכך שהוציא ממנה נכסים שלא כדין. הברחת הנכסים הנטענת נעשתה, בין היתר, על ידי חיוב החברה שבפירוק בהוצאותיו האישיות של המערער, מכירת נכסים של החברה שבפירוק והעברת התמורה בגינם לחברה אחרת שהייתה בבעלותו, הזמנת מודעת פרסום עבור החברה האחרת על חשבון החברה שבפירוק, ועוד. לאור החשדות האמורים פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למתן הוראות במסגרת הליך הפירוק. בגדרה של בקשה זו התבקש בית המשפט לחייב את המערער בחובות החברה שבפירוק, מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות), או לחלופין, להתיר למשיב להגיש תובענה נפרדת כנגד המערער לפי סעיפים אלו. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא ו' זיילר) מיום 15.11.2001 נאמר, כי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט אינה מאפשרת לקבוע ממצאים עובדתיים בשאלות השנויות במחלוקת. בשל כך, נדחתה הבקשה לחייב את המערער בפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לחברה שבפירוק. זאת, על אף שבית המשפט העיר כי הגרסה שמסר המערער בתשובה לבקשה מעוררת תמיהה רבה. יחד עם זאת, התיר בית המשפט המחוזי למשיב לפתוח בהליך נפרד כנגד המערער לפי שיקול דעתו ולאור בחינת חומר הראיות שבידו.

3.        בעקבות ההחלטה האמורה הגיש המשיב תובענה כנגד המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת תובענה זו הגיש המשיב בקשה להטלת עיקול זמני על הכספים המגיעים למערער בגין מכירת דירתו. לאחר שניתן צו עיקול על הכספים במעמד צד אחד התקיים ביום 21.5.2002 דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי בקשת העיקול תתוקן בתוך שישה חודשים וכי תצורף לה חוות דעת מומחה בנוגע למעשים המיוחסים למערער. המשיב לא הגיש לבית המשפט את הבקשה המתוקנת במועד עליו סוכם. עקב אי עמידתו של המשיב בסיכום שהושג בוטל העיקול, לבקשת המערער. זמן לא רב לאחר מכן הגיש המשיב לבית המשפט הדן בפירוק בקשה ליתן לו אישור למחיקת התובענה ללא הוצאות. בבקשתו ציין המשיב, כי משבוטל העיקול על כספי המערער לא נותרה כל דרך להיפרע ממנו את החוב, אם וכאשר ייפסק לחובתו במשפט, באשר הוא מרצה מאסר עולם בגין רצח. בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיב ומחק את התביעה בלא צו להוצאות. בית המשפט קיבל את ההסבר שנתן המשיב באשר לסיבה בגינה החליט למחוק את התביעה, ואף ציין כי המשיב פעל כשורה בהגישו את התביעה מלכתחילה. מכאן הערעור שבפנינו.

4.        המערער גורס כי שגה בית משפט קמא משלא פסק לזכותו הוצאות משפט לאור מחיקת התביעה. לטענתו, התביעה שהוגשה נגדו אינה אלא הליך סרק שנועד להתעמר בו על לא עוול בכפו. הוא סומך טיעון זה בעיקר על החלטת הנשיא זיילר מיום 15.11.2001. לטענתו, מהחלטה זו עולה כי לשם הגשת תביעה מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, היה על המשיב להביא ראיות נוספות על אלו שעמדו בבסיס הבקשה למתן הוראות. משהסתמך המשיב על אותה התשתית הראייתית, אליבא דמערער, פעל הוא בניגוד להנחיות הנשיא זיילר בהגישו תביעה שאינה מבוססת דיה. עוד טוען המערער כי אי הגשת הבקשה המתוקנת לסעד הזמני על ידי המשיב מעידה על כך שלא היו בידיו די ראיות לביסוס תביעתו. לאור כל זאת, גורס המערער כי לא התקיימו אותן נסיבות מיוחדות שרק בהתקיימן, לפי הפסיקה, ניתן שלא לפסוק הוצאות משפט לטובת בעל הדין שזכה במשפט.

5.        המשיב מסתמך בתשובתו על ההלכה הפסוקה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לעניין פסיקת ההוצאות אלא במקרים נדירים. לעניין אי הגשת בקשת העיקול המתוקנת, טוען המשיב כי נבצר מרואה החשבון שנתמנה על ידו לשם הכנת חוות הדעת מלהשלים את תפקידו. הסיבה לכך, לדבריו, היא החלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום בתל אביב ביום 17.11.2002, במסגרת הליך המתנהל בין החברה שבפירוק לבין רשות הדואר, בה הורה בית המשפט כי כל מסמכי הנהלת החשבונות של החברה יימסרו לרשות הדואר.

6.        דעתנו היא כי דין הערעור להידחות. אכן, כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בשאלת הוצאות המשפט אלא בנסיבות יוצאות דופן (ראו, למשל, בש"א 195/88 מדינת ישראל נ' קרן הופר, עמותה, פ"ד מב(3) 32, 41; ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 528). איננו סבורים כי במקרה שלפנינו התקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל זה. החלטתו של בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות משפט התבססה על המסקנה אליה הגיע, כי לא היה פסול בהגשת התביעה על ידי המשיב, כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מחיקתה הייתה מוצדקת. המערער לא השכיל להראות כי קביעה זו הינה בלתי סבירה במידה כזו המצדיקה את התערבותנו. זאת ועוד, מהחלטתו של הנשיא זיילר מיום 15.11.2001 לא משתמע בהכרח כי הגשת תביעה על ידי המשיב מותנית בצירוף ראיות נוספות. כנראה שהנשיא זיילר נמנע מלקבוע ממצאים עובדתיים משום שמדובר היה בהליך של בקשה למתן הוראות, שלדעתו לא היה מתאים לעריכת בירור עובדתי מורכב. על כל פנים, הערכאה הדיונית סברה כי לא היה פסול בהגשת תביעה המסתמכת על אותה התשתית הראייתית שעמדה בפני הנשיא זיילר, וכאמור, אין מקום להתערבותנו בקביעה זו. דברים אלו יפים גם לעניין נסיבות אי הגשת הבקשה המתוקנת לעיקול הזמני על ידי המשיב, אשר זכו להתייחסות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.        הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ש"ח.

           ניתן היום, ה' באלול תשס"ד (22.8.04).

           ש ו פ ט                                   ש ו פ ט                              ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: